לאחר תעייה בדרכי עפר זרועות מהמורות, לא משולטות, ומתפתלות בין שדות מזהיבים באור אחרון, ובינות עדרי צאן ובקר השבים מיום המרעה אל ביתם, מצא הנהג החביב שלי מאלחז את הדרך אל הכפר גוגאשאני ( Gogashani ) שבהרי הקווקז הנמוכים, סמוך לווארדזיה.
ביקשתי ממאלחז – שיודע מעט עברית ויש לו קשר חם עם חברים בישראל וביקר בה כמה פעמים – לקחת אותי לכפר אותנטי רחוק מעין תיירים, להסדיר לי לינה באחד הבתים, ולשוב כעבור שבוע לקחת אותי. הוא הביט עליי כעל מי שהשתבשה עליו דעתו, ואמר לי: "אתה צריך לדעת שהשירותים הם במרחק 100מ' מהבית, אבל אם תרוץ זה יהיה רק 20מ."…' השבתי לו שזה לא מרתיע אותי, שאני מכיר את החוויה הזאת, ושאוכל לחיות עם זה. ואז אמר לי שגם מקלחת אין, אבל בכפר השכן יש חמאם פרימיטיבי ואם ארצה ייקחו אותי לשם. השבתי שזה בסדר ושאסתדר. מאלחז הרים את כתפיו ושאל: "מה תעשה שם שבוע שלם"? ואז הוסיף: "אם תרצה, אארגן לך לעבור לכפר אחר כשיימאס לך." לבסוף ניאות למלא את בקשתי, ויצאנו לדרך.
זקארו נתנזה, אבי המשפחה, קיבל את פנינו בחום. הוא הוריד את המזוודה שלי והראה לי את חדרי, שבדרך כלל הוא חדרו של בנו סולחני, שסיים זה עתה את שירותו הצבאי. סולחני עבר לכבודי לישון במבואה של הבית. טרם הספקתי להניח את מעילי וציוד הצילום שלי בחדר, וכבר נקראתי לטקס אשר יחזור על עצמו מכאן והלאה הרבה פעמים בכל יום. טינהטיני, או טינה בקיצור, אם המשפחה, ערכה שולחן ועליו גבינות, דבש, לחם, ריבה, ואיך אפשר בלי חצ'פורי.
זקארו מזג לכוסיות קטנות – מתוך בקבוקי פלסטיק קטנים של מים מינרליים – צ'הצ'ה, ובירך את בואנו בצל קורתו. לאחר קריאת ה"גאומרג'וס" (לחיים בשפה הגיאורגית,) לגמנו, ועוד טרם חזרה אלי נשימתי מחריפות המשקה נמזגו בשנית הכוסיות, ומאלחז, שעדיין לא נטש אותי, הרים את הכוסית ובירך אף הוא. המשקה התרוקן לגרונות כאילו היה מים. אז הבחנתי שכל העיניים נשואות אלי, והבנתי שאני הבא בתור לברך. לאחר שנשאתי את דבריי ומאלחז תרגם, החל הסיבוב מחדש, ואני כבר הרמתי ידיים והודעתי שאיני מסוגל עוד. זה לא מנע מכל המסובים להמשיך לברך וללגום לפי התור.