הצלם האתנוגרף
מאת: עמרי גלפרין , צילומים: יהודה שמח
ריאיון עם הצלם האתנוגרפי הישראלי עטור הפרסים יהודה שמח. כצלם תיעד במשך חודשים רבים שבטי בדואים בנגב,
סיכן את חייו כדי להשיג צילום של נפאלים צדים חלות דבש, תיעד טקס בגרות קיצוני ומדמם בפפואה גינאה החדשה,
וחווה חוויות ייחודיות שמעוררות עניין רב. על צילום, תרבויות מיוחדות ועוד – בריאיון לחודש זה.

כצלם אתנוגרפי, האם יש משהו בשורשים שלך שנמשך למגוון תרבויות? מעברים כלשהם והיכרויות עם אנשים?
אני גר בנס ציונה כבר יותר מ 30- שנה. בבית הספר היסודי הייתי בפתח תקווה, אחר כך למדתי בפנימייה בירושלים,
ואחרי כן חזרתי הביתה והלכתי לצבא. אחרי הצבא עברתי לאילת וכעבור שנה חזרתי למרכז וגרתי באור יהודה
ואז עברנו לנס ציונה. כלומר נווד, בלי שורשים. באף מקום.
אתה יליד ישראל?
לא, נולדתי באירן. כעולים חדשים רצינו להיות קודם כול ישראלים ושכחתי די מהר את השפה הפרסית, אף על פי
שלמדתי שם שתי כיתות, א' ו–ב', וידעתי קרוא וכתוב.
כחלק מהשורשים שלך, עוד לפני שנצלול לעולם הצילום, אתה בכלל מגיע מהעולם העסקי כתעשיין.
נכון. למדתי בבית ספר מקצועי אורט בירושלים, ובצבא עברתי קורס מכונאי טנקים.
במלחמת יום הכיפורים הייתי מכונאי טנקים ברמת הגולן, וכל חיי סבבו סביב מכניקה.
הייתי שותף עם אחי במשך שמונה שנים במפעל קטן, ולאחר מכן פתחתי מפעל אחר דומה,
שבו ייצרנו עבודות פח מדויקות, מה שנקרא בשפה המקצועית "זיווד אלקטרוני".
יש לי חבר טוב מאוד, שמעון כהן, שגר איתי בחדר בפנימייה והוא יעץ לי כל הזמן,
בחור פיקח מאוד שהערצתי. אחרי חצי שנה במפעל שלי אמרתי לו שיש המון פוטנציאל והזמנתי אותו שיהיה
שותף שלי. כשהוא הצטרף המפעל התחיל להצליח מאוד, ונכנסו גם לעולם ההיי-טק.
נוטים בדרך כלל לתאר פנימייה כמקום קשוח, לא?
הפנימייה היא למעשה אבן דרך חשובה בחיים שלי, כי שם השקיעו בנו – לימודים וחוגים
וממש כל דבר שרק רצינו. שם גם התחלתי ללמוד צילום.
אבל הדבר החשוב הוא ששם נהייתי בן אדם וידעתי מה אני רוצה מהחיים שלי.
אולי המעברים האלה בין אנשים ותרבויות מההיסטוריה האישית שלך השפיע על הבחירה שלך כצלם תרבויות?
הכרתי את הצד הזה שבי לפני בערך 15 שנה. בהתחלה צילמתי כל מיני……