הכל התחיל מסרט ווידיאו שראיתי לפני שנים רבות בנשיונאל גיאוגראפיק, אודות ציידי הדבש בנפאל. התמונות שראיתי שם נצרבו במוחי ולפני שנתיים החלטתי להביא לידי מעשה את הכמיהה להשתתף בצייד דבש בטבע. חיפשתי שותף למסע ומדריך שיכול לארגן מסע כזה.
השותף הכי טבעי עבורי היה מי שהיה איתי במסע לפפואה ניו גיני, ד"ר ליהוא קולטון, עורך פטנטים, צלם, הרפתקן וחבר טוב למסע . ליהוא נענה בחיוב לרעיון ומצאנו את המדריך המקומי בנפאל ושמו
PURUSHOTTAM SAPKOTA המנהל חברה היושבת בקטמנדו Orbit Alpine Adventure .
https://www.orbitalpineadventure.com
הצבנו בפניו אתגר למצוא ציידי דבש שיסכימו לשתף אותנו בצייד עצמו ולא כתיירים.
לאחר חקר שערך, מצא פורו בכפר לנדרוק שלמרגלות האנהפורנה הדרומית ברכס ההימליה, קבוצה שהסכימה לרעיון, אבל הם התנו זאת בכך שנביא ציוד טיפוס אלפיני לירידה מהצוק.
אבל אנחנו רצינו להרגיש את טעם הירידה בסולמות חבלים העשויים מקליפת הבמבוק, ממש כמוהם. קבענו מועד. לפי חוקי המקום שנקבעו על ידי הכהן הבודהיסטי (הפריסט המקומי) מותר לבצע את רדיית הדבש בימים ראשון עד שלישי או בשבת. כאשר יום שלישי הוא המועדף ביותר.
בהתאם לכך רכשנו את כרטיסי הטיסה, והקורונה הפכה את כל היוצרות ונפאל נסגרה לטיסות חוץ בערב הטיסה שלנו. כל התכנית נגנזה. כעבור שנה (מאי 2022) החלטנו לחזור לתוכנית המקורית ובתיאום עם פורו תיאמנו תאריכים חדשים ויצאנו אל היעד.
ראשית הגענו לקטמנדו, משם ניתן להגיע לפוקארה בטיסה או ברכב רך. בחרנו בנסיעה היות שמניסיוננו, בדרכים יש התרחשויות וזה חלק מהמסע. ואכן נתקלנו בחתונה מקומית, כיבדו אותנו בצעיפים ואנחנו תרמנו את חלקנו בריקודים עם המשפחה ועם החתן.
את הדרך מפוקארה ללנדרוק חייבים לעבור בג'יפ, שכן הדרך היא הררית, בלתי סלולה וצרה מאד. רק ג'יפ חזק יכול לצלוח את הדרך הזו. משאיות אינן מגיעות לכפר. כל מטען מגיע לכאן עם סבלים בתוך סלים שתלויים על המצח עם רצועת בד. לאחר כשלוש שעות נסיעה מוקפצת היטב, אספנו את עצמותינו הדואבות וירדנו מהרכב לתוך מראה חלומי.
הנוף שניגלה לעינינו ממרפסת החדר שקיבלנו בבית התה המקומי, (חדר קטן עם שירותים בחוץ, ללא מגבות וללא נייר טואלט…) היה מדהים ביופיו. הרי האנהפורנה המושלגים צומחים מתוך ג'ונגל ירוק עד. בתי הכפר מתגמדים כקוביות משחק בתוך הנוף. לאחר ששאפנו לקרבנו את המראה המלבב, הגיעה משלחת נכבדה של אנשי הכפר כולל הכהן המקומי וצוות ציידי הדבש, כדי לפגוש אותנו ולתאם פרטים. הגברים היו לבושים בבגד מסורתי שלובשים כל אנשי שבט הגורונג – מעין שק מבד לבן שמצטלב על הכתפיים לחזית הגוף ומשמש גם כשק לנשיאת חפצים.
הם דיברו בשפת המקום, ופורו תירגם את דבריהם. הסתבר שהם אינם מוכנים שמישהו מאתנו יטפס על יד צייד הדבש מהשבט. "תצלמו מלמטה, הם אמרו. עד היום אף זר לא ירד בסולם חבלי הבמבוק, זה מסוכן, המרחק בין השלבים אינו מתאים לכם, ועקיצות הדבורים יכולים לגרום לכם לנזק משמעותי", ועוד כהנה והנה. הסברנו שאנחנו צלמי תרבויות, ואנחנו רוצים להביא תמונות מזווית קרובה לצייד ולא מתכוונים לצלם רק בעדשת טלה. נתנו להם להבין שאם לא ייענו לבקשתנו, אנחנו נבטל את כל המשימה. עבורם זו החמצה של הזדמנות להכנסה משמעותית – בפרט אחרי שנתיים של קורונה ללא פרנסה. לאחר דיונים ארוכים, הם הציעו לארגן עוד סולם העשוי מקליפות של במבוק, עם שלבים העשויים עץ, ושרק אחד מאתנו יטפס על הסולם. הסברנו להם שאנחנו רוצים לצלם את כל השלבים בהכנת החבלים, טכס ריצוי הרוחות וכו' וגם הסכמנו להתניה שרק אחד מאתנו יטפס, הקל שבינינו (למזלי זה הייתי אני).
הגיע היום המכריע
למחרת בבוקר השכמנו קום. למזלנו לא ירד גשם והמבצע יצא לדרך. בתחילה ירדנו במדרגות מסולעות במורד הכפר הציורי. הכול נראה פסטורלי וצבעוני. מדי פעם עוברת אישה עם סל גדול התלוי על מצחה, אישה כובסת בחצר ביתה, איש הנושא משא כבד על גבו. כל אלה על רקע תפאורה קסומה של הרי ההימליה המתנשאים באון. כל היופי הזה הסווה את העומד לקרות בהמשך היום.
המדרגות הובילו אותנו בזיגזגים מטה מטה לכיוון הוואדי שבתחתית ההר עליו שוכן הכפר לנדרוק. האגדה מספרת שמדובר ב 4000 מדרגות. למי יש כוח לספור כשאתה עמוס עם תיק צילום, ושתי מצלמות תלויות לצידיי ??? סוף סוף מגיעים למשטח מדושא. הציידים הלנדרוקים כבר כאן, עסוקים בשזירת חבלי הבמבוק לצרכי רדיית הדבש, וכמובן חבלים עבורי לאבטח אותי בזמן הירידה ממרומי הצוק. כל אחד יודע היטב את המוטל עליו ועושה את מלאכתו במקצועיות ומומחיות. גם הכהן, הגיע עמוס בסל מלא מוצרים לצורך טכס הפוג'ה – שבו אמור לבקש מהרוחות השולטות בטבע להגן עלינו, שכללו סרטים צבעוניים, מחבת, אבקות צבעים, אורז, עלים מסוג מסוים ועוד. הוא מחליף את בגדי החול בבגדי קודש ומתחיל לסדר את כל הטובין שהביא מתחת לעץ. קשר את הסרטים, הניח את העלים לפי סדר מסוים, הדליק אש ובישל מיני מרקחות וחילק אותם בקפידה על העלים. תוך כדי דקלום המנטרות, זרה אורז לכל עבר, הוסיף אבקות בשלל צבעים, דיבר אל הרוחות השולטות וביקש שתצלח דרכנו ושנשוב בשלום לבסיסנו.
בין כה וכה, הופיעו שני גברים חסונים, שעל גבם נשאו את הסולמות הכבדים אמורים להוריד אותנו מהצוק אל הגומחה במצוק שבו מקננות הדבורים. הם הניחו את הסולמות מתחת למפל מים קטן, על מנת להרטיבם כדי שיקבלו חוזק ולא יתפרקו. הכהן פיזר בעזרת עלים מים קדושים על הסולמות, ועל הגברים העושים במלאכת הכנת החבלים כדי לטהר אותם. הוא סימן באצבעו טיקה אדומה על כל מצח ומצח של הנוכחים, והכניס לפיותיהם את התבשילים שהוא הכין במחבת. החלה להתהוות אווירה של מתח, יראה וקדושה כשלפתע נשמעו צעקות מהשדה הסמוך. אחד הגברים גרם לחתך עמוק ברגלו, עת קצר עשבים לצורך יצירת העשן להברחת הדבורים. הפצע שתת דם למכביר ואחד הגברים האחרים נשא אותו על גבו, בחזרה לכפר (שנזכור, 4000 מדרגות). עכשיו נוצרה בעיה, חסר אחד ל "מניין". כמות הגברים בקבוצה חייבת להיות 9 או 13. כשנגרע הבחור שנחתך מהמניין, נאלצו להביא מישהו במקומו. תוך כדי ציפייה להשלמת המניין, השלימו הגברים את המשימות, בדקו את החבלים, הסולמות והסלים לנשיאת הדבש. כשהכל היה מוכן, נשא כל גבר חלק מהציוד והתחלנו ללכת בשביל צר וחלקלק לכיוון הצוק. החבר'ה האלה חזקים ובקיאים ברזי הג'ונגל, הולכים יחפים או עם נעלי אצבע ורגלם אוחזת בקרקע כמו מגנט, ואילו אני עם נעלי הליכה בעלי סוליה מקצועית, מחליק על העשב הלח והבוץ ללא הרף.
בשלב מסוים התפצלו דרכינו. ליהוא, שותפי למסע, המשיך לרדת במדרגות לתחתית ההר, שם חצה את הנהר והציב מצלמות עם עדשות טלפוטו על חצובה על מנת להוסיף עוד זוויות צילום להשלמת המראה. אני המשכתי עם הציידים למעבה הג'ונגל עד שהגענו למשטח קטן מעל הצוק, שם פרקו את כל הציוד, חיברו את הסולמות לעצים עבי גזע, והחלו לשלשל את הסולמות מטה לכיוון נחיל הדבורים, שהקימו את קיניהן כ-30 מטר מתחת למקום בו עמדנו וכ-200 מטר מעל לערוץ הנהר שמתחתנו. הרחשים והתנועות שלנו החרידו את נחיל הדבורים והן יצאו מיד למתקפה. חבשתי מהר על ראשי את רשת הדבוראים שהכנו מבעוד מועד, כפתרתי את שרוולי הארוכים והצווארון שלי, עטיתי כפפות על ידיי ואף קשרתי את השרוולים על הכפפות. כל זאת על מנת להתגונן בפני הדבורים הפראיות.
דבורי הבר Apis Laboriosa
דבורי הבר של ההימלאיה Apis Laboriosa הן הדבורה הגדולה בעולם (עד 3 סנטימטר לפרט), החיה בגבהים של עד 4000 מטר בעזרת הסתגלותה לתנאי האקלים המיוחדים לאזורים ההררים כדוגמת רכסי ההימליה. תפוצתה היא באזורים הררים, בעיקר רכס ההימליה והיא מופיעה בעיקר בבהוטן, חבל יונאן, הודו, נפאל, מיאנמאר, לאוס וויאטנאם.
נפאל היא המדינה היחידה שבה קיימת מסורת ארוכת ימים ומתועדת של צייד הדבש של דבורת הבר הזו, בעיקר ע"י בני שבט הגורונג (Gurung).
לדבורה זו מחזור נדידה עונתי מעניין כאשר באביב בקיץ ובסתיו הדבורים מקננות בכוורות שהן יוצרות על הצוקים בקרבת מקור מים ובחורף הן נודדות למקומות נמוכים יותר ומקננות על או מתחת לגזעי עצים המגנים עליהן מתנאי האקלים הקשים. הדבש שהדבורים מפיקות הוא בצבע אדום עד צהבהב. תכולת הדבש וצבעו משתנים בהתאם לעונה ולסוג הפרחים הזמין להן. דבש הנוצר מצוף שנאסף באביב מפרחי הרודודנדרון הלבן ומינים אחרים מכיל רעלן בשם גראיינוטוקסין ומכונה "דבש משוגע"(Mad Honey) , רעלנים אחרים מגיעים מצמחים אחרים הגדלים בגובה רב כמו מינים של אקוניטון (Aconitum) וצמחים רעילים אחרים. דבורת הדבש עצמה חסינה מהשפעת הרעלנים האלו. דבש הנוצר בקיץ מצוף פרחים הגדלים בגובה בינוני ונמוך הוא בעל צבע שונה ופחות רעיל. דבש הנוצר בסתיו מצוף פרחים הגדלים בגבהים שונים יכול להיות יותר או פחות רעיל כתלות בצמחים מהם נאסף הצוף.
ציידי הדבש של שבט הגורונג טוענים שיש לדבש תכונות מרפאות כמו חיזוק המערכת החיסונית, הארכת תוחלת החיים ואפילו השפעה מיטיבה על כוח הגברא (דבר המסביר את הביקוש הגדול והמחיר הגבוה) ובהתאם הוא נמכר במחיר הגבוה פי חמש מזה של דבש רגיל. רוב הדבש מיועד ליצוא ליפן, קוריאה והונג קונג אבל בני הגורונג שומרים חלק ממנו לצריכה עצמית. לדבש כזה הנאכל בכמות קטנה יש אפקט מרגיע (Relaxant ), אבל אכילת כמות גדולה ממנו, (יותר מ5 כפיות) יכולה לגרום להזיות, הקאות , השפעות שליליות על הלב (Cardiac Arrest ) ואפילו לסכן חיים.
חלות הדבש גדולות מאד ואפשר להפיק מהן עד 60 ק"ג של דבש לחלה בודדת. בכל חלה יש אזור המשמש לאגירת הדבש, אזור המשמש לגידול הרימות לדור המשך וקטע המפריד בין שני האזורים האלו. הדונג ממנו עשויות חלות הדבש נע בצבעו החל מלבן צח דרך צהוב עמוק ועד חום כהה. הדונג שנשאר אחרי הוצאת הדבש נמכר גם הוא לשימושים שונים. גם הרימות לא נזרקות כאשר הציידים אוכלים אותן בתאווה בתור תוספת חלבון זמין.
רגע האמת – הירידה בסולם החבלים
מכאן לכאן, ההתארגנות מתקדמת ועל המשטח הקטן שמעל לצוק קושרים חבל עשוי מקליפות במבוק מתחת לבית השחי שלי וסביב הסולם, ועוד חבל שנמתח כלפי מעלה, לאבטח אותי במקרה של נפילה למעמקי הוואדי. עכשיו מתחילים החלחלה והרעד להזדחל אל גופי, רגע האמת הגיע. עכשיו אני צריך להחליט אם אני עושה את הצעד הבא או עוצר כאן ומתחרט על כל הרעיון. אני מתקרב לקצה הצוק, מביט למטה, עמוק אי שם בוואדי כ-200 מטר מתחתי שוצף לו נהר המודי (Modi ) ומעליו אני אמור לרחף תלוי על חבל. אני עושה צעד אל מעבר לצוק, מניח רגל על השלב הראשון, ומתחיל להתארגן וללמוד איך להעביר את החבל הכרוך סביבי משלב לשלב.
זהו!!! אין דרך חזרה, ההתרכזות שלי במשימה, השכיחה ממני את הפחד. הרגשתי בטוח ושידרתי לעצמי שעלי להתרכז בסולם ובשלביו. אינני יודע כמה זמן עבר, עד שהגעתי לשלב שניצב מול הכוורות. המראה היה מדהים – גושים חומים/שחורים של דבורים היו תלויים בגומחת הסלע כשהצוק מהווה מן גג להגנה מפני הגשם. בין מיליוני הדבורים בצבצו יערות הדבש בצבע זהב, זקופות וגאות כמלכות הצוק. לא הספקתי להפנים את המראה הנפלא ונחיל של דבורים התעופף לעברי והחל במתקפת זעם. הן זמזמו בתוך אזניי ברעש מחריד. לא ידעתי אם הן בתוך הרשת שעל ראשי או מחוצה לה. אבל הכאב החד שפילח את ידיי לא השאיר מקום לספק – הדבורים מצאו פרצה בחיבור שבין השרוולים שלי לכפפות והחדירו את ארסן לתוך פרקי ידיי. למרבה הפלא, לא התרכזתי בכאב, התעלמתי ממנו והרמתי את אחת המצלמות והתחלתי להנציח את המאורע. במרחק כ-4 מטר ממני ניצב הסולם עליו ישב Khadak Bahadur Magar, שתפקידו כצייד הראשי היה לחתוך בעזרת קנה במבוק מושחז את יערת הדבש הענקית שהייתה תלויה מחוברת לסלע. חבילת עשבים ירוקים מעלים עשן מחניק קשורה לחבל שולשלה מלמעלה אל כיוון הכוורות. העשן היה אמור להבריח את הדבורים, אך התוצאה הייתה שהן פרצו במשנה זעם לעברי, למה דווקא אלי??? הצייד הראשי ידיו חשופות, למה הן לא תוקפות אותו??? חשבתי. לא היה זמן רב למחשבות, מיד החזרתי מלחמה שערה, תלשתי את הדבורים שנצמדו לידיי והשלכתי אותן לעבר התהום שמתחתי. הרגשתי שהן חדרו לתוך השרוולים שלי, ופשוט מעכתי אותן תוך שהן מחדירות את עוקצן לבשרי. בד בבד הייתי צריך לצלם, זו המשימה שלי, צריך להתרכז, לבצע חשיפה נכונה, לבנות קומפוזיציה, להחזיק את המצלמה בצורה יציבה למרות כל המתקפה עלי, לכוון פוקוס למקום המתאים… אסור לפשל… הרבה אחריות מוטלת על כתפיי – תוך כדי התעלמות מהתהום הפעורה מתחתי.
הצייד הראשי ניקב שני חורים ביערה והשחיל בה חבלים שהיו אמורים לשמש את הצוות שלמעלה, על מנת למשוך אליהם את היערה. הוא היה כלוליין בקרקס, שינה תנוחות על מנת להגיע בעזרת המוטות שבידיו אל הנוזל היקר. היה עליו להציב סל נצרים מתחת ליערות הקטנות יותר כדי שהדבש ייזל לתוכו. בכל פעם ש"חיסל" כוורת אחת סימן לצוות שירימו את הסל. הרגשתי התרוממות רוח, נפשי עלצה בקרבי, הנה אני מגשים חלום שליווה אותי שנים, ואיך אני מגשים אותו, כמו שאיש לפני לא עשה – אני תלוי ומרחף כמו הצייד המקומי, עם ציוד פשוט בדיוק כמו שלו, ולא הציוד האלפיני של אנשי נשיונאל גיאוגרפיק, כאשר צוות שלם תומך בצלם והוא מכוסה ונתמך במיטב הציוד המשוכלל. אני מלא גאווה ,מרגיש בעננים וצורח בחדווה לעבר הוואדי שמתפתל תחתי.
התמוטטות ואפיסת כוחות
התחושות הללו לא נמשכו זמן רב. עם סיום רדיית הדבש, התרוממתי על רגליי וניסיתי לעמוד על השלב שמתחתי, ורגליי לא נשמעו, הן קרסו תחתי. ניסיתי להרים רגל על מנת לטפס לשלב הבא, ולא הצלחתי להגיע אליו. מסתבר שהישיבה הארוכה על שלב הסולם, עצרה את הדם מלזרום לרגלי והייתי נטול יכולת לטפס. הצייד הראשי, קרב את הסולם שלו והצמידו לסולמי וקשר את שניהם יחדיו, הרים את רגלי בעזרת ידיו, אחת לאחר השנייה לשלב הבא בסולם. עם כל שלב שהצלחתי לעלות הלכו כוחותי ואפסו, לא יכולתי לנשום ולא רציתי להמשיך לטפס. התיישבתי על אחד השלבים וחשבתי שהנה אני הולך להתרסק לתחתית הנהר. הצייד הראשי, לא הניח לי לשקוע ועודד אותי להמשיך לטפס עוד שלב ועוד שלב. כשהגעתי לשלב לפני האחרון, Khadak Bahadur Magar לא יכול היה לעזור לי עוד , הוא היה רחוק ממני. אחד מאנשי הצוות שעמד על הצוק רכן לעברי כלפי מטה תוך סיכון עצמי גדול, חבק אותי תחת בית שחיי, שלף אותי כלפי מעלה במשיכה אדירה אחת והשכיב אותי על המשטח הקטן מעל הצוק. שכבתי המום במקום ורק לאחר דקות ארוכות שבה אלי נפשי והייתי מסוגל לדבר ולתקשר עם הסביבה ולבקש שיצלמו אותי עם השלל ביחד עם אנשי הצוות. הם ארזו את כל הציוד והתחלנו לעלות במעלה המדרגות בחזרה לכפר.
הייתי תשוש מאד, כוחותי אזלו כתוצאה מהמאמץ הרב שהשקעתי בטיפוסי במעלה הסולם. לא הייתי מסוגל להרים רגל ולעלות במדרגות. מדי עלותי מספר מדרגות נאלצתי לשבת ולנשום. לא הצלחתי לעלות יותר מ 5 מדרגות מסולעות בכל פעם, ונאלצתי לנוח לקראת החמש הבאות. כל צוות הציידים ליווה אותי אט אט, איש מהם לא מיהר לעלות לבד, כולם טיפסו לאט בקצב שלי. Puru המדריך שלנו נשא את ציוד הצילום שלי, ליהוא תמך ,משך ,ודחף עד שאחרי שעות לקראת חשכה הצלחתי להגיע לחדרי מותש ורצוץ. חשבתי שהגעתי אל המנוחה והנחלה, אבל לא כך. לפתע גיליתי שרגליי מדממות. עלוקות טיפסו לתוך שרוולי מכנסיי בשבילי הג'ונגל ומצצו את דמי בשקיקה. לאחר כל החוויה שעברתי, לא היו לי משאבים נפשיים להתייחס לכך.
סוף טוב, הכל טוב
לאחר מספר שעות, התאוששתי קמעה , ירדתי אל חדר האוכל שם התאספו כולם . ליהוא הזמין בקבוקי רום , חילק סיגרים לצוות הנפלא, והזמנו ארוחה גדולה לציין את הסוף הטוב והחוויה הייחודית והראשונית שעברנו. צעיר לנדרוקי אירגן מיד מוסיקה מקומית, ולא האמנתי מהיכן שאבתי את הכוחות לפזז ולרקד עם החברים החדשים שלנו – תוך לבישת הלבוש המקומי וחבישת כובע נפאלי על ראשי. עקיצות הדבורים הפראיות הללו הותירו עין ומצח נפוחים, גירויים וגירודים על פני ועל זרועותיי למשך כשבועיים. אך הכל התגמד כנגד הצילומים שזכינו להביא כאן לפניכם.